חלק א:
1. טענות העותרים: באשר לתיקון 113 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע הגדלה הדרגתית של קצבאות הילדים: השני, השלישי והרביעי. לצד, הפחתת הקצבאות עבור ילדים שלא קיבלו את החיסונים הנדרשים בהתאם לגילם ומצבם הבריאותי. טענו העותרים, כי הוא ניתן בהליך מזורז, מבלי לדון בגופם של דברים. וכי הוא פוגע בזכות הילדים לשוויון, קניין וביטוח סוציאלי, בדגש על הפגיעה בילדים המתגוררים בכפרים בדואיים בנגב, אשר שירותם לרפואה מוגבלת- ההבחנה בין הילדים המחוסנים לילדים שאינם מחוסנים אינה רלוונטית לתכלית של קצבאות הילדים. וכן, יש לאפשר להורים לבחור אם לחסן את ילדיהם , לטענתם התיקון פוגע בזכות השוויון, בזכות הפרט לאוטונומיה ובזכות ההורים לאוטונומיה בגידול ילדיהם. הם טענו נכד הליכי חקיקת החוק ותועלת החיסונים. וכי הפגיעה אינה עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה. חשיבותה של פסיקה זו היא בדיון בעניין הזכויות לשוויון הכלולות בחוק היסוד: כבוד אדם וחירותו.
העתירה נדחתה, שכן הוחלט פה אחד על ידי השופטות כי הפגיעה בקצבת הילדים עומדת בתנאי פסקת הגבלה.
התייחסות השופטות לטענות:
השופטת ארבל- אין בהליך חקיקה מזורז כדי להכריז על בטלותו של חוק. לדבריה, הנושא נבחן ע"י גורמים שונים ונערך דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. תכליתן של הקצבאות היא לסייע למשפחות בעלות ילדים, לשאת בהוצאות הגדלות עקב הרחבת המשפחה ולכן תכלית עיקרית של התיקון היא טובת הילד ודאגה לרווחת הילדים. כמו כן היא סוברת שהתועלת בחיסונים עולה על הסיכון הטמון בהם. לדבריה, מטרתו של החוק אינה כלכלית, להפך, המטרה שעומדת בבסיס התיקון, שאף ילד לא יאבד את חסכונו, שכן המטרה שכל הילדים יחוסנו. היא בוחנת אם החוק לא עומד בתנאי פסקת ההגבלה כטענת העותרים: א. לדבריה, העותרים לא הציגו תשתית עובדתית מספקת להוכחת קיומה של פגיעה בזכות לחיים בכבוד הנגרמת מהתיקון- ישנה הפחתה בהטבה לאדם ולא בפגיעה בהכנסתו המובילה לפגיעה בכבוד האדם. לגבי הטענה לפגיעה בזכות השוויון- ארבל טוענת שאכן יש פגיעה בזכות השוויון, לדבריה: "ההפליה פוגעת בזכות החוקתית לשוויון כחלק מכבוד האדם". העובדה שמוחרגת מקבוצת כלל התושבים בעלי הילדים קבוצה מצומצמת של תושבים בשל בחירתה שלא לחסן את ילדיה , פוגעת בכבוד האדם של קבוצה זו". לפיכך לפיכך, התנאי הראשון של פסקת ההגבלה- פגיעה בזכות חוקתית, מתקיים. בהמשך לתנאי פסקת ההגבלה- "תכלית ראויה". התכלית שעניינה הגדלת שיעור החיסונים בקרב ילדים היא תכלית ראויה , המקדמת מטרה חברתית חשובה של דאגה לבריאות הציבור בכלל ולבריאות הילדים בפרט. אי התחסנות עשויה להשפיע לרעה גם על ילדים אחרים. "מבחן המידתיות"- מבחן הקשר הרציונלי מתקיים- מטרת התיקון לעלות את רמת ההתחסנות בקרב ילדים. מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה- מוצו האמצעים הפוגעניים פחות. יחס ראוי בין התועלת מהתכלית לפגיעה בזכות החוקתית- מתקיים התועלת של החיסונים רבה וחשובה ומתקיים האיזון בין התועלת לפגיעה בזכות החוקתית.
השופטת ברק ארז-
לדבריה, תכלית התיקון כפולה-שמירה על בריאותם של ילדים בגיל הרך אשר הידבקותם במחלות מסוכנת במיוחד , ושמירה על בריאות הציבור בכללותו.
לדבריה, קביעה של התניות בגין התנהגות ההורים הקשורה ישירות לטיפול בילדים אינה שיקול זר לעניין קצבאות ילדים, שכן תכליתה של הקצבה היא תכלית רחבה שמטרתה לקדם את רווחתם של הילדים, ובכלל זה הגנה על בריאותם בדרך של חיסונם. אולם, היא מסכימה כי יש כאן פגיעה בזכות החוקתית לשוויון. שכן, התיקון מתייחס על החלטות המבטאות את האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם, הרי שגם אם התיקון אינו פוגע באוטונומית הרצון, העובדה שביסוד ההבחנה ניצבת בחירה אוטונומית ,מצדיקה לקבוע כי התיקון פוגע בשוויון, באופן שמחייב לבחון האם הוא עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה. לדבריה, לא הוכח שהזכות לקבל קצבאות ילדים נועדה לשמור על הקיום האנושי בכבוד. באשר לטענה לפגיעה בקניין, ההכרה בזכויות כלפי המדינה כבקניין אינה יכולה להיות זהה במאפיינה לזכויות קניין מסורתיות. לגבי הפגיעה באוטונומיה, הזכות של הורים לאוטונומיה אינה מוחלטת והיא מוגבלת על ידי עקרונות של טובת הילד. לדבריה אין הבחנה פסולה בין התינוקות היהודים לתינוקות הבדואים. בנוסף, העותרים רשאים לטעון נגד יישומו של החוק אך לא נגד חוקיותו.
השופטת חיות-
המדינה חייבת לפעול באמצעים העומדים לרשותה כדי לשמור על בריאות הציבור, ועל כן המחוקק רשאי לתת יחס שונה לקבוצת ההורים המחסנים את ילדיהם, לעומת הקבוצה של ההורים שאינה מחסנת. השופטת קבלה את עמדת יתר השופטות ,לעניין התוצאה הסופית לחוקיות התיקון. אולם, בדעת יחיד הסבירה את החלטתה. לדבריה, אין כאן כלל פגיעה בזכות לשוויון- המחוקק יצר הבחנה ראויה ,אשר אין בה פגיעה בזכות לשוויון בין ההורים שבחרו לחסן את ילדיהם להורים שבחרו שלא לחסן, אולם היא חושבת כי היה ראוי לשקול אמצעים אחרים לקידום המטרה הראויה של עידוד חיסונים למשל בדרך של תמריץ חיובי למחסנים.
חלק ב':
1. ההבחנה בין ניזוק ראשוני למשני: ניזוק משני הוא מי שנגרם לו נזק נפשי בעקבות חשיפה לעוולה הנזיקית. המבחן המבדיל בין הניזוק הראשוני למשני הוא מבחן הקשר הסיבתי, ששואל האם הנזק נגרם בגלל האירוע הנזיקי דאז מדובר בניזוק הראשוני, או האם הנזק נגרם בגלל החשיפה לניזוק הראשוני דאז הכוונה לניזוק המשני. כלומר, הניזוק הראשוני נפגע באופן ישיר מהאירוע הנזיקי, לעומת הניזוק המשני שנפגע באופן עקיף, ע"י חשיפה לאירוע הנזיקי. בפסק דין אלסוחה 444/87 נקבע כי אדם שנפגע בנפשו בתאונה בה צפה בלבד ולא נפגע ממנה באופן ישיר, עשוי להיות זכאי לתשלום פיצוים.
התנאים בהם יינתן פיצויי לנפגע המשני: (נקבעו בעניין אלסוחה 444/87) א. זהות התובע, נדרש קשר מיוחד בין הניזוק העקיף (המשני) לישיר (הראשוני) -הניזוק המשני הוא קרוב
משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק הישיר, עם השנים, הפסיקה ריככה את הדרישה. ב. התרשמות ישירה מהאירוע או מתוצאותיו- הניזוק המשני נחשף לאירוע המזיק במישרין במועד שבו הוא אירע. ג. מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע- הנזק התרחש בסמיכות זמנים ומקום לאירוע המזיק. ד. מידת הפגיעה: הנזק הנפשי הוא מהותי, חמור ומתמשך.
דוגמא מהפסיקה: בפסק דין אלסוחה הוריו של ילד שנפצע בתאונת דרכים ראו אותו בייסוריו הנוראים עד לפטירתו. נקבע כי הנזק הנפשי החמור שנגרם להורים מעצם החשיפה לאירוע הוא בר פיצוי.
2. כלל "הדבר מעיד על עצמו" הוא כלל עזר ראייתי המנוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, אשר מעביר את נטל הראיה אל הנתבע במקרים שבהם קיימת עמימות עובדתית בנוגע לנסיבות שהביאו לידי קרות הנזק, להלן הכלל:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
בבסיסו של הכלל עומדת ההנחה כי יש רשלנות, אך בידי התובע אין כלים להוכיח אותה, למשל אם התובע לא יודע מה בדיוק אירע בניתוח (כי הוא היה מורדם ) ואילו הנתבע (המוסד הרפואי) כן. וכן, הנתבע הוא בעל הנכס שבו אירע המקרה (אם המקרה אירע בזמן הניתוח – הנתבע הוא למעשה בעליו של הציוד שהופעל תוך כדי הניתוח), ומנתוני האירוע עולה המסקנה כי הייתה רשלנות יותר מאשר שלא הייתה רשלנות. היסודות המצטברים של הכלל: א. אם לתובע נגרם נזק והוא לא יודע איך נגרם הנזק וגם לא יכול היה לדעת איך נגרם הנזק. ב. הנזק נגרם ע"י נכס שבשליטת הנתבע. ג. נסיבות הפגיעה הן כאילו שמהן ניתן להסיק שמדובר ברשלנות, יותר מאשר ניתן להסיק שלא מדובר ברשלנות. אלו הם שלושת היסודות המצטברים של "הדבר מדבר בעד עצמו", ורק בהתקיים שלושת תנאים אלה, ניתן להחיל את הכלל ולהעביר את נטל הראייה אל כתפיו של הנתבע.
דוגמא מהפסיקה: פס"ד ישראליפט- אדם הזמין מעלית, ובאופן מפתיע הוא פתח את דלת המעלית , צעד לעבר פיר המעלית ונפטר. המשפחה תבעה את יצרנית המעלית וטענה "שהדבר מעיד בעד עצמו", מכוח סעיף 41 לפקודה. במקרה הזה התובע לא יכול היה לדעת איך נגרם הנזק ובאשר לשליטה נקבע כי אין דרישה לשליטה פיזית אלא מספיקה שליטה אפקטיבית -שליטה לא דורשת החזקה פיזית של המעלית או הנכס. יכול להיות שאדם ישלוט על משהו גם בלי להחזיק אותו ביד. נדרשת שליטה בסיכונים שהנכס יוצר. דעת הרוב טענה – ישראליפט יצרה את המעלית ומאז היא מתחזקת אותה, כל סיכון של תחזוקה או ליקוי במעלית יהיה באחריותה. וניתן להסיק שמדובר ברשלנות, ולכן הסעיף האמור התקיים במקרה הנ"ל.
3. השבת המצב לקדמותו הוא עקרון העל לפיצוי בתביעות נזיקין. מקורו במשפט האנגלי. העקרון מבטיח להעמיד את הניזוק בחזרה במצב, שבו היה נתון אלמלא האירוע הנזיקי. כשבית המשפט רוצה לראות מה הנזק שנגרם לתובע הוא מחלק את הנזק לראשי נזק
ממוניים ולא ממוניים. לנזקים הממוניים יש ערך שוק לעומת הנזקים הלא ממוניים שאין להם ערך שוק. בע"א 357/80 נעים נ' ברדה נקבע: "מטרת הפיצוי היא השבת המצב לקדמות. אין הפיצוי בא להעניש את המזיק ואין הוא בא ליתן ביטוי לרגשי הזדהות או סימפטיה והבנה לניזוק […]. ביסוד הפיצוי עומד הנזק, אותו יש להעריך ולכמת. צרכיו של הניזוק – ולא יכולתו של המזיק – הם העומדים ביסוד הערכת הנזק בנזיקין". עיקרון זה בא לידי ביטוי בחישוב ראשי הנזק בתביעות נזיקין, כשבית המשפט מחשב את הפיצוי שיינתן לניזוק זה מתחלק לראשי נזק- ראשי נזק ממוניים ולא ממונים כמו כאב וסבל וכיוצ"ב. ביסוד דיני הנזיקין יש מטרה עיקרית והיא לדאוג לצרכי הניזוק ולהגשים את עיקרון העל- השבת המצב לקדמותו. כחלק מזה נפסקים פיצויים שונים כמו ימי מחלה שלקח הניזוק בשל האירוע הנזיקי, הוצאות רפואיות, פיצוי בגין הפסד השתכרות,הוצאות צד שלישי. שכל מטרתם לדאוג לצרכיו ובכך לנסות להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו- למצב בו היה עומד לולא האירוע הנזיקי.
4. במקרה שאדם ניזוק מטיפול רפואי, מבלי שהוסברו לו הסיכונים שבטיפול. הטיעונים המשפטיים הרלבנטיים: הוא עשוי לטעון כי הוא לא נתן "הסכמה מדעת" לטיפול. על מנת שייחשב שהמטופל נתן את הסכמתו לטיפול הרפואי ,על המטפל הרפואי להציג בפני המטופל את הסיכונים שבטיפול. כדי שתיחשב שהייתה הסכמה מדעת- יש לעמוד בתנאים של סעיף 13 לחוק זכויות החולה. על המטפל למסור למטופל את המידע הרפואי הדרוש לו, באורח סביר כדי להחליט אם להסכים לטיפול. להלן המידע הרפואי: א. האבחנה והסכות של מצבו הרפואי של המטופל. ב. תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע. ג. הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות. ד. סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי. ה. במידה ומדובר בטיפול חדשני- עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
5. דוקטרינת הנזק הראייתי: במקרה שנתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע , כלומר פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה בעלת פוטנציאל לביסוס אחת מהטענות העובדתיות, שעליהן מבוססות תביעתו, בית המשפט עשוי להטיל על הנתבע את נטל השכנוע על הנתבע. הלכה זו, המבוססת בעיקרה על שיקולי צדק ועל הצורך החברתי בהרתעת נתבעים פוטנציאליים מפני איבוד ראיות, מבטאת את הפן הראייתי, דיוני של דוקטרינת הנזק הראייתי. דוגמא מהפסיקה: פס"ד ד'אהר נ' סרן יואב – בפס"ד זה, השתמשו חיילי צה"ל בכדורי פלסטיק לפיזור הפגנה. באותו מקרה נטען שקצין צה"ל ירה לעבר המפגינים ופגע בראשו של התובע. לאחר מכן, התברר כי לא נעשתה אחרי האירוע בדיקה של מז"פ ואילו הייתה נעשית בדיקה שכזו, ישנו סיכוי שהייתה שופכת אור חדש לגבי האירוע ולגבי האפשרות שהחיילים התרשלו או לא התרשלו לגבי אופן השימוש בנשק. מאחר ולא נערכה אותה בדיקה, ביהמ"ש העליון החיל את דוקטרינת הצדק הראייתי שהמשטרה התרשלה באי ביצוע הבדיקה והסבה לתובע נזק ראייתי. לכן, על המדינה להוכיח שהנזק הפיזי שנגרם לתובע לא נעשה ברשלנות. אם לא תעמוד בנטל – תוטל עליה אחריות נזיקית.