דיני משפחה | צו הורות פסיקתי

תשובה 1

סעיף א

התשובה נגזרת מהכרעה ב-2 הגישות לגבי אופי צו הורות פסיקתי: אם מדובר בצו הצהרתי אז עקרונית עו"ד ניצן צודקת, אך בבע"מ 4880/18 פלונית נ' היועמ"ש בהימ"ש קבע כי הצו מכונן, ונראה כי כיום אין ביסוס נורמטיבי לכך שהצו הוא הצהרתי. בהתאם, לטעמי, העצה של ניצן אינה מדוייקת, אך קיימת מגמה השואפת לראות בצו כהצהרתי מטעמים של טובת הילד. לגבי הורים חד-מיניים הפסיקה עסקה בשאלות שונות, כאשר הדבר מוליד מקרים שכוללים גם שיקולים של מעמד הילד בישראל (פונדקאות חו"ל) או אמא אחת /היא גנטית (ביצית) והשנייה היא "ביולוגית" (נושאת). הייתי ממליצה לבני להבטיחו כהורה משפטי באמצעות מודל הזיקה לזיקה, אשר חל גם לגבי הורים שהם גבר ואישה. בנסיבותינו, על בני ואסתי לעמוד במס' תנאים בהם נראה שהם עומדים, כאשר הנתונים מעידים על התקיימות דרישת הקשר הזוגי אורך הטווח.

סעיף ב

על הזוג חל חוק יחסי ממון (נישאוין כדמו"י לאחר 1974), כאשר ס' 4 לחוק קובע הפרדה רכושית במהלך חיי הנישואין. אסתי עשויה לבחור להתגרש ואז חל ס' 5 לחוק, או לבקש מביהמ"ש איזון משאבים עוד בטרם פקיעת הנישואין בהתאם לס' 5א לחוק. מבחינת איזון המשאבים: בני יטען כי הדירה בת"א היא רכושו הבלעדי (הייתה בטרם הנישואים, ס' 5(א)(1)), אך אסתי תטען כי לאור השיפוץ שנעשה בכספים המשותפים והמגורים המשותפים בדירה בעבר יש להחיל שיתוף ספציפי על הדירה מכוח הדין הכללי (פס"ד קנובלר ויעקבי, אבו רומי). בני יטען מנגד כי יש לפרש תוך שיקולי הגינות ובחינת כוונת הצדדים ולא הייתה לא כוונת שיתוף ואף אסתי היא שיוזמת את הפרידה ולכן אין להחיל שיתוף (פס"ד 10734/06). יתרה מכך, בפס"ד בריל נ' בריל נקבע כי אין להחיל "אוטומיטית" את הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים. אסתי תטען כי בני הכניס אותה להתגורר בדירה ולא הביע את רצונו שהדירה תישאר שלו בלבד וזה מקים שיתוף (פס"ד 4951/06). ביחס לבית הפרטי ברמת השרון – אסתי תטען כי הקרקע (שהיא החלק הארי משווי הנכס) נתנה לה במתנה מהוריה, ויתר עלות הבנייה התבצעה מכספים משותפים (שעל כך בני יטען כי כספי המשכנתא משולמים בעיקר מפירות דירתו שלו ולכן הוא נושא במרבית נטל עלות הבנייה) כך שיש לראות במרבית הנכס כשלה ללא שיתוף לאור ס' 5(א), כאשר היא יכולה לבקש מביהמ"ש לקבוע לגבי הבית הפרטי שהאיזון לא יהיה חצי-חצי ומביוחד נוכח כושר השתכרותו הגבוה יותר של בני (ס' 8(2) לחוק). בני יטען, כי כאן יש להחיל שיתוף ספציפי (קנובלר ויעקבי, אבו רומי) כאשר הם בנו ביחד ומכספים והתחייבויות משותפת את בית מגוריהם והתגוררו בו עם בנם. כך או כך, לאור המשכנתא המשותפת יחול ס' 6 שייתן לה ביטוי באיזון. עוד יטען בני כי מדובר בנכס משפחתי קלאסי שנרכש במהלך שהנישואים כך שהוא חלק מהלכת השיתוף באופן כמעט מוחלט. אסתי תטען להוכחת טענתה לחלק מרכזי בבעלות בבית הפרטי כי לראייה הוא נרשם על שמה, אך בפס"ד 5416/09 נקבע כי הרישום על שם בן הזוג הוא לא השיקול המרכזי כאשר התכלית היא עשיית צדק ספציפי, ובני יטען כי מן הצדק שהבית ייחשב לחצי-חצי. אסתי תטען כי אף שבני שילם איתה את המשכנתא על הבנייה הוא לא יכול להוכיח כוונת שיתוף אמיתי כאשר הם רשמו את הדירה על שמה בהסכמה ולכן אין להחיל שיתוף על הנכס הספציפי (פס"ד 1217/07). בני יטען כי ההשתתפות בתשלום המשכנתא והבנייה המשותפת היא דבר מה נוסף המעיד על כוונת שיתוף (פס""ד 1398/11). בהמשך לכך, בני יטען כי יש למכור את הבית הפרטי ע"מ להתחלק בתמורה, אך אסתי תטען כי אין למכורו עד שיהיה לה ולה בנם סידור חלופי ראוי (ס' 6א, פס"ד יעקובי, בר-אל) באשר לעסק המשגשג של בני, מדובר בשיתוף בנכסים עסקיים, כאשר אסתי תטען כי מרבית שוויו נצבר במהלך חייהם המשותפים ולכן מדובר בנכס שנרכש במאמץ משותף שיש להכניס לאיזון המשאבים (פס"ד בסיליאן) כאשר לגישת כבוד הש' ריבלין ראוי לפסוק בגין כך פיצוי חד"פ שיישקף את השווי שעליו אסתי "מוותרת" (פס"ד אבו רומי). ואולם, בני יטען כי שיתוף כזה הוא נדיר ואין לו מקום בנסיבות המקרה כאשר אסתי לא נטלה חלק בעסק בשום צורה. אסתי תטען לעומת זאת שחלק מהמוניטין שנצבר בעסקו של בני הוא לא אישי וראוי לחלוקה. בנוסף, שיש להכיר בחלקה גם בנכסי העתודה הכלכלית של בני אשר בשלב זה מכניס כ-50,000 ש"ח (פס"ד 4623/04, ריבלין). לבסוף, הדירה באגם גארדה לדעתי לא תהיה עם כוונת שיתוף, כאשר אמנם הם נסעו לשם מידי כמה חודשים אבל זה לא מעלה כוונת שיתוף כאשר אפילו בדירות מגורים שחיו בהן באופן שוטף יחדיו היו מכרים שנפסק שאין כוונת שיתוף שגוברת על ס' 5(א).

סעיף ג

כעת יש פה מימד של אשם של בני ועוד במערכת יחסים חד-מינית ולכן לאסתי רצוי להגיש את התביעה בבד"ר. בנוסף, ע"פ פס"ד דרור לא נענשים בגין בגידה, אך זה כן יכול להיות רלוונטי למועד פקיעת השיתוף (גם לגבי נכס ספציפי) ואז לטעון שהשיתוף על הבית הפרטי לא חל כי הם בנו את הבית כשכבר לא היה שיתוף (מועד הקרע). בני יטען שבגידה היא לא שיקול אף לפי בג"ץ 4602/13, וזאת אף שבד"ר שצמצם את הקניית הנכס מכוח שיתוף ספציפי בגיבוי מה של בג"ץ. אסתי תטען כי מכוח דיני החוזים יש לראות בבגידה כמפקיעה את השיתוף. בני יטען להגנתו כי בהתאם לבג"ץ 8928/06 פלונית, בגידה או עזיבת בית עשויה לשים קץ לשיתוף אך לא נענשים עליה למפרע ע"י נטילת זכויותיו של בני. עוד נקבע כי אשם יחסי בפירוק נישואין לא משפיעה בדבר על סכויות ברכוש המשותף, והדבר נכון הן להלכת השיתוף והן לאיזון המשאבים.

סעיף ד

אסתי תטען לס' 5א וכי יש להקדים את מועד האיזון למועד שבו עדיין היו ברשותו הכספים. היא תטען שהוא ביצע הברחת נכסים ולכן ראוי להרחיב את בסיס האיזון ולכלול את גם את ההשקעה שלבני שהוא מימש, ולכן יש להפעיל את ס' 7 לחוק ולהשיב את ה-800,000 ש"ח לאיזון המשאבים מבחינה רעיונית. זאת, בתנאי שטענותיו של בני לא יתקבלו כי אם לאור העובדה שהם נובעים מעסקיו וכישוריו האישיים ייקבע שהם נכסים עסקיים אשר לא נכנסים לאיזון המשאבים אז הרחבת בסיס האיזון ע"י שינוי מועדה לא רלוונטי. אסתי תטען כי ראוי לכלול אותם בהתם לפס"ד בסיליאן בעוד בני יטען שנכסים כאלו נכנסים רק במקרים חריגים ונדירים שלא מתקיימים פה.

תשובה 2

הטענה של רוזן-צבי היא שהאפשרות לשנות את ההסדר שקובע החוק באמצעות חוזה בין בני זוג והחלת דיני החוזים הרגילים (המסחריים) על דיני המשפחה מייצרת מצב שבו הצד "החלש" בתחילת קשר זוגי נאלץ להסכים להסכם כזה כשהוא עוד חושב ומאמין בקשר הזוגי ואז שמגיע פקיעת הקשר ההסדרים שנקבעו בחוזה (הסכן הממון) מקפחים אותו ולא נותנים משקל למשל למאמץ המשותף שהיה לאורך הקשר ולעובדה שהצד המוחלש גם פעמים רבות הוא זה שדואג לבית. לכך מתווסף העובדה שגירושין בין יהודים בישראל מחייבת גט, וכך ניתן לצד החזק (גם האפשרות להשתמש ב"סרבנות גט" כאמצעי סחיטה או לחץ נוסף, אם כחיזוק להסכם ממון קיים ואם ע"מ ליצור הסכם ממון או הסכם חוזי דומה לקראת סיום הקשר. לשון חוק יחסי ממון בין בני זוג קובעת בס' 1 כי הסכם כזה מסדיר יחסי ממון בין בני הזוג, ומכאן שלמעשה מחילים דרך החוק את דיני החוזים על יחסים זוגיים (שמטבעם חלק מדיני המשפחה). הדבר נותן כוח לצד החזק כלכלית כי דיני החוזים מעוצבים לאור שיקולים של יעילות כלכלית ו"חופש חוזים" ואילו דיני המשפחה מעוצבים ע"ב עקרונות ורציונאליים הומניסטיים יותר שעוסקים באדם ומשפחתו. גם העובדה שהחוק חייב אישור ביהמ"ש כביכול מחזקת את חופש החוזים כי מוודאת רצון הצדדים וכו', אך מאידך לא לוקחת בחשבון את ההסתכלות על הקשר בשלב ההתחלתי לעומת בסיומו.הפסיקה שעסקה בכך, למשל פס"ד היועמ"ש נ' זמר פירשה את הוראות חוק יחסי ממון כך שישתיישב עם יתר הוראות החוק בדיני משפחה ולכן נתנה לו עוד כוח נוסף. הסכם ממון יכול להגן לפעמים על הצד שבעמדה נחותה מבחינת כושר מיקוח, אם הוא מסדיר מראש תנאים הוגנים לשני הצדדים ובכך דווקא מונע סחטנות באמצעות סרבנות גט למשל.

תשובה 3

היתרון של נוסחה מתמטית היא שהיא נותנת וודאות גם לזוגות שעומדים בפני גירושים, גם לביהמ"ש שלהם נחסך זמן שיפוטי יקר, וגם לעורכי הדין שיודעים כיצד הדבר יחושב ויכולים לייעץ בצורה ברורה ופשוטה יותר ללקוחותיהם. החסרון של נוסחה כזו היא שהיא יכולה ליצור מצבים של חוסר הוגנות כי היא לא משאירה מקום לשק"ד ביהמ"ש ולהתחשבות בנסיבות חריגות, כאשר המציאות של חיי משפחה היא מורכבת וישנן נסיבות שונות וחשובות לכל מקרה ומקרה. לדעתי, הקביעה של הלכת 919/15 היא נכונה וחשובה אף שהיא מייצרת קושי ברמת חוסר הוודאות והסרבול הדיוני-פסיקתי כי היא מביאה איתה חידוש ונונת מקום ומשקל ליכולות הכלכליות של כל הורה בפועל ולמידת הטיפול של כל הורה וכו'. מעבר לזה, ההלכה הזו מבשרת התקדמות בשוויון המגדרי אך גם לא נטולת-בעיות כי בד"כ הנטל המרכזי על האם.