גישור משפטי – הפתרון להצלחה בסכסוכים בין משפחות

תשובה 1

א. קונפליקט מתמשך הייתי עד לו בחיי הפרטיים הוא קונפליקט של דודים שלי עם משפחה אחרת לגבי עסקת מקרקעין שבוצעה בין המשפחות בשנת 2006 ועד היום לא נפתרה.

על מנת לתאר את השתלשלות הדינימיקה בין הצדדים באמצעות מודל ABC, אתחיל בכך שדודתי חתמה עם אב המשפחה "שמנגד" על הסכם במסגרתו אב המשפחה שמנגד, שהינו עו"ד,רכש מבנה שלם של דירות מגורים, כאשר 2 דירות מתוך המבנה הוא רכש כנאמן עבור דודתי (בתמורה כספית כמובן) ו-2 דירות נוספות הוא רכש כנאמן עבור עבור אדם נוסף. יתר 4 הדירות שבבניין, וכן החנויות שנמצאות בקומת הקרקע נרכשו ע"י עו"ד בבעלות עצמית.

במסגרת אותה עסקה, התחייב עו"ד לשפץ את הבניין בתוך 7 שנים מיום העסקה, להוסיף מעלית ושיפורים נוספים על חשבונו בלבד. בתמורה, כלל זכויות הבנייה שעל גג הבניין הוצמדו לאחת מדירותיו (מאפשרות בנייה של 2 קומות מגורים נוספות). 7 השנים שניתנו לעו"ד לשיפוץ הבניין היו שלביים וכללו זמן להגשת בקשה להיתר וזמן לביצוע.

לאורך השנים כאשר דודתי ניסתה לברר עם עו"ד איפה עומדת הבקשה להיתר ושיפוץ המבנה היא קיבלה כל פעם תשובות עמומות והתחילה לחשוש. כאן מתחיל למעשה הקונפליקט, כאשר בהתאם למודל ה-ABC ניתן לנתח ולהגיד שלא התחמקויות עו"ד (אירוע A) הן שגרמו לחששות של דודתי אלא המחשבות והחששות שלה שהוא לא יעמוד בהסכם (התגובה הרגשית שהיא B) הן שקבעו את המשך התנהלותה והתוצאות (שהן C).

בהמשך לכך, בשנת 2013, כ-6 שנים לאחר חתימת ההסכם, דודתי נוכחה לגלות שכלל לא הוגשה בקשה להיתר ולכן ההסכם לא יקוים בוודאות ושכרה שירותי עו"ד מייצג מטעמה. פה התחיל סכסוך שנמשך עד היום וכעת בהליך גישור שבמסגרתו לעו"ד הנאמן היו שלל תירוצים לאי העמידה בהסכם ושלל טענות נגד כלפי דודתי (בבחינת "ההגנה הכי טובה היא התקפה") וכל צד נצמד לדעותיו.

מבחינת ניתוח מודל ה-ABC אני חושב שאם דודתי הייתה ניגשת אליו עם יותר אמון ומנסה לפעול במשותף למרות הרגש (B) שהוא יצר לה לאורך השנים – ייתכן שהיום הבניין היה כבר משופץ אך התוצאה היא שהוא מט ליפול (C).

ב. כאמור, עובדות המקרה הן שדודתי חתמה עם עו"ד על הסכם במסגרתו הוא רכש מבנה שלם של דירות מגורים, כאשר 2 דירות מתוך המבנה הוא רכש כנאמן עבור דודתי (בתמורה כספית כמובן) ו-2 דירות נוספות הוא רכש כנאמן עבור עבור אדם נוסף. יתר 4 הדירות שבבניין, וכן החנויות שנמצאות בקומת הקרקע נרכשו ע"י עו"ד בבעלות עצמית. במסגרת אותה עסקה, עו"ד התחייב לשפץ את הבניין בתוך 7 שנים מיום העסקה, להוסיף מעלית ושיפורים נוספים על חשבונו בלבד. בתמורה, כלל זכויות הבנייה שעל גג הבניין הוצמדו לאחת מדירותיו (מאפשרות בנייה של 2 קומות מגורים נוספות).

בפועל, עד היום, כ-16 שנה לאחר חתימת ההסכם – עדיין לא הוגשה אפילו בקשה להיתר בנייה על מנת לשפץ את הבניין ולהוסיף לו 2 קומות מגורים שיהיו בבעלות עו"ד. הסכסוך והקונפליקט הזה נמצא כיום בהליך גישור לאחר שדודתי הגישה תביעה בבית המשפט כנגד העו"ד.

ה"עמדה" של דודתי היא שחוזים צריך לקיים כמובן, ושהעו"ד לא קיים את ההסכם איתה ולכן הוא עושה לה נזק כי היא הייתה יכולה לאורך כל השנים להשכיר דירות בבנין טוב ומשופץ עם מעלית ולא ב"חורבה" שבה היא משכירה את הדירות. ה"עמדה" של העו"ד היא שדודתי עשתה עסקה מעולה וצריכה להגיד תודה, ושמה שמנע ממנו לשפץ זה השותף השלישי לעסקה שטען שיש לו סכויות בזכויות הבנייה על הגג ולכן הוא מנוע מלשפץ וגם קשה לקבל היתר והוא עושה את כל העבודה וכן הלאה. ה"אינטרס" של דודתי הוא שהבניין ישופץ כי זה ישביח לה משמעותית את הדירות שהן נכסי הון שלה שמשמשים עבור משפחתה תחליף פנסיה והיא ממש צריכה את ההכנסה הזאת וההכנסה הזאת נפגעת כל זמן שהבניין לא משופץ. ה"אינטרס" של העו"ד זה להרוויח כמה שיותר ולכן הוא רוצה לעשות את השיפוץ על חשבונו רק אחרי שהוא מבטיח שבוודאות זכויות הבנייה על הגג והדירות שייבנו שם יהיו רק שלו.

ה"אופציות" וה"אלטרנטיבות" שאני, בתור צופה סקרן מהצד לאורך השנים, הייתי מציע לצדדים בהתאם למודל של GTY הוא למשל להמליץ לדודתי לפנות לעו"ד מראש ביחד עם איש מקצוע שמייצג אותה ולא בעצמה, ללמוד את הבעיות שיש לעו"ד בבניין הזה ולתת להן גם משקל ולא להתעקש בהכרח שהחוזה יקויים בדיוק כלשונו. ואז אולי העו"ד היה יותר נכון למצוא הסכם של פשרה ולא היה מתבצר בעמדותיו וגורר את כל המצב הזה לבית המשפט. ככה, דודתי הייתה יכולה לחשוב על האינטרס של העו"ד הכוחני ולהבין שהוא גם רוצה כמובן לשפץ את הבניין כי אז הוא גם בונה לעצמו את כמה דירות בבעלותו המלאה ולכן אולי היה כדאי לה "להרחיב את החזית" ולצרף לעניינים ביניהם גם את השותף השלישי לעסקה שרצה חלק בזכויות שעל הגג. אולי ככה שלושתם היו מגיעים לפתרון שהוא לפחות "בסדר" עבור שלושתם והבניין היה משופץ ונבנה כבר תוספת הקומות וכולם היו מרוויחים. כי בסיטואציה הנוכחית באמת כולם מפסידים.

למשל היה אפשר בפורום של שלושת השותפים להציע אופציות נוספות – אולי שדודתי והשותף השלישי ישתתפו בחלק מעלות השיפוץ ואז יקבלו גם קצת מהדירות שייתווספו לבניין. אופציה נוספת היא להחליט שמשפצים הכל ביחד ומתחלקים שווה בשווה בדירות הנוספות שיתקבלו.

כמו כן, ניתן לחשוב על אלטרנטיבות חיצוניות למו"מ כדוגמת מכירת הזכויות לדודתי לעו"ד (שכנראה יש לו אמצעים) ואז אם זה במחיר שמשקף את השווי והוא הוגן אז המחלוקת נפתרת ודודתי תקבל סכום יפה לקנות דירותץ נורמאליות ומשופצות. עוד אלטרנטיבה היא למשל להסכים שיזם חיצוני יבצע את השיפוץ ותוספת הבנייה בתמורה לחלק מהדירות שייתווספו וקצת מהדירות שייתווספו ילכו לעו"ד ואז העו"ד לא נושא בעליות השיפוץ ובכל זאת מקבל קצת דירות נוספות, ודודתי מקבלת את מבוקשה שזה דירות בבניין מחודש ונורמאלי.

לדעתי האפשרות של יזם שיבצע את השיפוץ והבנייה של הקומות הנוספות (אם יש לכך היתכנות כלכלית) זה ה-BATNA של הקונפליקט הזה כי הוא מייצר מתוך אופציות שנמצאות על שולחן המו"מ את ה-Win Win situation הכי טוב. כאמור, כולם מקבלים אופציה שהיא לפחות סבירה עבורם. זאת, בשונה מאלטרנטיבה חיצונית כדוגמת מכירת הזכויות ע"י דודתי לגורם חיצוני (איזה צד ד' למשל) שיחשוש מהבעיות שיש שם ולא ישלם טוב.

בנוסף, אני חושב שגם העו"ד לא התנהל טוב בקונפליקט הזה, כי אם הוא היה נותן יותר מקום ומשקל לרגשות של דודתי ולא דוחה אותה כל הזמן ומטיח בה שהיא הרוויחה ושהיא "עלוקה" אז יכול להיות שהיא הייתה פחות לוחמנית כלפיו ולא היה נוצר ביניהם "אתוס של קונפליקט" כפי שנוצר. ההתחשבות ברגשות הצדדים ומתן מקום לאכזבה והחששות של דודתי למשל מאי-עמידה בהסכם – מאפשרים פתרון קונפליקטים בצורה גמישה, קואופרטיבית, יצירתית ולבסוף בריאה יותר. לכן, אם היה יותר כבוד והערכה בין הצדדים הדבר היה מסייע מאוד בהליך הגישור שמתקיים כעת והוא תקוע למדי.

תשובה 2

ראשית, העובדה שאמיר שלח להם הודעה שאומרת שהוא מודה להם שהם הסכימו לבוא להליך גישור היא שגויה בחלקה. אמיר צודק שהליך גישור יכול להתבצע רק בהסכמת הצדדים ומרצונם (למעל מפגש מהו"ת שהוא מפגש חובה לפעמים אבל הליך הגישור עצמו לעולם לא חובה). אולם, לדעתי אי אפשר לראות בהודעה לצדדים שאמיר שמח שהם הסכימו משום הסכמה אמיתי של ממש שניתנת מרצון ומדעת. לטעמי, אמיר היה צריך לכתוב להם שהוא מזמין אותם להליך הגישור והוא יעריך מאוד שהם יסכימו להצטרף אבל היה צריך לבקש מהם הסכמה אקטיבית וברורה ולא לקחת כמובן מאליו שהם מסכימים. יתרה מכך, העובדה שהוא ציין שהליך כזה יאפשר לסגור את הבעיות בשקט מבלי לעורר רעשים מיותרים שיפגעו בקבוצה, רק מוסיפה למעין לחץ שהוא מפעיל עליהם לקחת חלק בגישור ועוד יותר מחלישה את רצונם האוטנתי של הצדדים להשתתף בגישור. היה רצוי לדעתי שאם כבר הוא יציין ויציף את התועלות שלהם (הצדדים) באופן אישי יהיה מהסכמה להליך הגישור במקום לציין את התועלות של הקבוצה שהן כלליות יותר ורק מטילות על הצדדים תחושבת מחוייבות שאינה במקום בהליך גישור.

בהמשך לכך, החלק שבו אמיר מפרט שהם יחתמו על הסכם השתתפות הוא נכון וחשוב ונדרש, אך שוב צריך שהדבר ייעשה מתוך רצונם ולא כהגדרה שעליהם לחתום על הסכם ההשתתפות. כמו כן, על הסכם ההשתפות להרגיע את הצדדים ולהסביר שאמיר הוא לא שופט ואין לו סמכות להכריע וההליך יהיה סודי ודיסקרטי ושהוא יהיה רק תחת הסכמתם. אלו דברים שאמיר לא פירט לגבי הסכם ההשתתפות. יש לזכור שחוכמת הגישור היא חוכמת ההליך שצריך להיות מובנה כך שהצדדים ישתתפו מרצון תחת כללי משחק מוסכמים ולדעתי אמיר לא שיקף זאת מספיק בהודעתו ולא יצר להם תמונה טובה לגבי ההליך שזה אחד הדברים הכי חשובים בגישור.

בנוסף, האופן שבו אמיר הבנה את הצגת טעינוי הצדדים הוא שגוי ולא תורם להליך גישור שחייב להיות רצוני. אמיר הבנה זאת כפי שמציגים טיעונים בבית משפט וזה מאוד לא תורם לגישור כי זה מייצר מתח ותחושת לעומתיות. העובדה שאמיר מציין הצגת טיעונים כ"טיעוני תגובה" היא בפני עצמה מחזקת את הקונפליקט. יש להתייחס להצגת טענות בהליך גישור ככזו שכל צד מציג את דעתו, עמדתו וראייתו לגבי המצב והרעיון בשלב הזה של הגישור הוא בעיקר שיקוף של עמדות הצדדים עבור עצמם.

גם החלק שבו אמיר מציין כי "לאחר מכן אתם תנסו לחשוב על פתרון" זה לא הבניה נכונה של ההליך. היה עדיף שאמיר ישתמש במילים "אנחנו נחשוב ביחד" על מנת לחזק את תחושת האחידות והמטרה המשותפת (טובת הקבוצה) וגם כך הוא היה הופך את עצמו לשותף שלהם להליך וזה מאוד חשוב בהליך גישור.

העובדה שאמיר מתייחס ל"פתרון יצירתי מוסכם שיתאים לצרכים שלכם" זה נכון וטוב וכך רצוי להציג פתרון אפשרי של הליך גישור. עם זאת, גם כאן רצוי לטעמי לנסח "לצרכים של כולנו" במקום ל"צרכים שלכם". זה גם מקרב את המגשר להליך והופך אותו לשותף, וגם לא מתעלם מהעובדה שגם לאמיר במקרה הזה יש אינטרס והוא טובת הקבוצה (דבר שבפני עצמו עשוי להיות בעייתי בגישור קלאסי כי המגשר אמור להיות נטול פניות). מבחינה זו, ניתן להגיד שעצם העובדה שאמיר מינה את עצמו להיות המגשר היא בעייתי במידת מה, כי הוא לא ניטרלי ובסוף ברור שיש לו אינטרס חזקה שהסכסוך ייפתר לטובת הקבוצה והשחקן ישתתף עם הקבוצה בהמשך העונה. לכן, כאשר אמיר מתייחס ל"תגיעו להסמכה שאינה מקובלת עליי" זה בפני עצמו בעייתי מאוד כי המגשר בגישור קלאסי צריך להיות באמת נטול פניות ולא אמורה להיות לו דעה לגבי הפתרון שהצדדים הגיעו אליו כל עוד שני הצדדים מעוניינים בו הוא לא כרוך בעבירה על החוק בסתירה לתקנת הציבור או אלמנטים דומים של אי-מוסריות.

יתרה מכך, כאשר אמיר מציין שבמקרה שבו הצדדים לא יגיעו להסכמה או יגיעו להסכמה שאינה מקובלת עליו, הוא ייקח יומיים ויגבש את החלטתו – אמיר למעשה מייצר שעטנז לא בריא בין הליך גישור להליך בוררות. אם יש לאמיר לבסוף סמכות הכרעה אז לא מדובר בהליך גישור (לפחות לא במובנו הרגיל).

מדובר כאן בהליך גישור שבו המגשר הוא מעסיק בסכסוך בין שני עבודיו ולכן זה לא כל כך תלוש שבהיעדר הסכמות אמיר (המעסיק) יכריע. אך הדבר מוציא את ההליך שהם עושים מהגדרת הליך גישור וניתן לקרוא לו פגישה לליבון המחלוקת או כל שם דומה. למעשה מדובר בהליך דמוי גישור שמתבצע במקום עבודה ע"י גורם שממש אינו ניטרלי (המעסיק) ולכן לטעמי אמיר יצר פה מנגנון זהוא בסדר וסביר להתמודדות עם הקונפליקט שנוצר, אבל המנגנון הזה הוא אינו הליך גישור ממש כהגדרתו אלא איזה שהוא הליך במשלב גם אלמנטים מהליך הגישור.

לבסוף, העובדה שאמיר ציין כי מדובר בהליך גישור ולכן אין להגיע עם עו"ד או עם סוכנים היא שגויה. להליך גישור כהגדרתו ניתן להגיע עם גורם מייצג אם הצדדים מרגישים שהדבר יסייע להם. דווקא מאחר שההליך שאמיר התווה הוא אינו הליך גישור אלא סוג של בוררות במקום העבודה והדבר נשאר במסגרת הארגון של קבוצת הכדורגל – לטעמי הדרישה שלא להגיע עם גורם מייצג היא סבירה אך היא לגמרי שגויה אם אמיר מתיימר לייצר הליך גישור אמיתי.