רקע כללי
עילה סבירה היא אחת העילות במשפט המנהלי המאפשרות לבתי המשפט לנהל ביקורת שיפוטית ולבטל החלטות בלתי סבירות של רשויות מנהליות. החלטה בלתי סבירה במובן זה משמעה שהרשות המינהלית אינה מקדישה תשומת לב מהותית או קיצונית לגורמים שונים שעל הרשות המינהלית לשקול בעת קבלת ההחלטה, או שוקלת בטעות או יתרה את הגורמים הנ"ל. מכאן עולה כי על אפשרות זו להיות קיצונית, כפי שנקבע בעניין בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור. כפי שמציין אייל זמיר במאמרו "עילת אי-אפשרות במשפט המנהלי", בישראל אין חוק המסדיר את ביקורת בית המשפט על החלטות הרשות המינהלית. בהשראת המשפט האנגלי פותחה עילת הסבירות בפסיקה, יחד עם עילות נוספות לביקורת מנהלית. פסקי הדין העיקריים שהעלו את עילות הסבירות היו פסיקת Cruz v Johnson משנת 1898 ופסק דין Westbury משנת 1947, שבהם קבע לורד גרין כי על בית המשפט להחליט האם הרשות שקלה את כל הגורמים הרלוונטיים בהחלטתה והאם היא נמנעה משיקולים לא רלוונטיים, וכדי שבתי המשפט יתערבו, ההסתברויות חייבות להיות קיצוניות.
ההתפתחות ההיסטורית של עילת הסבירות
כיום, הבסיס הסמכותי לביקורת שיפוטית של בג"ץ הוא סעיף 15(ג) ו-(ד)(2) לחוק יסוד: הרשות השופטת לפי סעיף זה, בסמכות בג"ץ לדון ב"(ג). .. הוא סבור כי למען הצדק בעניינים הנחוצים למתן סעד ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר…(ד)(2)" להורות על סוכנויות מדינה, סוכנויות מקומיות, נושאי משרה. וסוכנויות, ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים בהתאם לחוק לפעול או להחסיר לפעול במילוי חובות כדין, או להורות על מחדל אם נבחר או מונה שלא כדין. ." במסגרת הביקורת השיפוטית נבדקים שלושה מרכיבים בהחלטת רשות: קיומה של הסמכות, האם התנהל הליך תקין והאם שיקול הדעת הופעל כדין – במסגרת זו הם בודקים האם ההחלטה התקבלה בהגינות, שוויון ומידתיות. תוך הימנעות משקלול גורמים לא רלוונטיים וכיבוד זכויות אדם, במסגרת זו הרשות מחויבת לפעול בצורה סבירה.
ביקורת על עילת הסבירות
כפי שמתאר יואב דותן במאמרו "שני מושגי איפוק – והגיון", בתחילת שנות החמישים והשישים, נימוקים סבירים נחשבו לשיקולים שיוריים, כך שבדרך כלל דן בית המשפט העליון בטענת נימוקים בלתי סבירים. הפעולה המנהלית אינה סבירה רק לאחר בחינת האם קיימות סיבות מסורתיות יותר, כפי שפורט לעיל. ברוב המקרים, למסקנה הבלתי סבירה נלווית מסקנה מקדמית לפיה הפעולה המנהלית פסולה מאחת מהעילות המסורתיות. כך למשל, בע"א 311/57 היועץ המשפטי לממשלה נ' דיזינגוף ושות' בע"מ, התייחס גם ברנסון י' לחוסר סבירות התוצאה של פעולה מנהלית אך קבע כי התנהגות בלתי סבירה מוכיחה עודף כוח.
עד תחילת שנות ה-70, בתי המשפט לא היו מוכנים לפסול מעשה מינהלי שהיה מוצדק מכל הבחינות אך בלתי סביר. בית המשפט דרש כי על מנת להגיע למסקנה בלתי סבירה, החלטה מנהלית חייבת להיות קיצונית, מופרכת ובלתי סבירה. חריג – בג"ץ 162/72 קינרוס נ' מדינת ישראל, שם נאמר כי על מנת שטענת חוסר סבירות כנגד חקיקת משנה תצליח, עליה להיות בלתי צודקת חמורה ואין לה בסיס עובדתי, ציבורי או חברתי.