סדר דין פלילי – איזון בין זכויות נאשמים לאכיפה

תשובה 1

א. פרשת ישככרוב (2006) היא דוגמה קלאסית הממחיה את טענת הכותב, לפיה השיח המשפטי בפסיקה הפלילית של השנים האחרונות עברו משיח ששואף בראש ובראשונה להתחקות אחר חקר האמת לשיח אשר שם דגש רב על זכויות נאשמים. במסגרת פסק הדין התקדימי בפרשת יששכרוב קבע ביהמ"ש העליון הלכה הקובעת את "כלל הפסילה הפסיקתי" לפיה "ראיה שהושגה שלא כדין, תיפסל אם קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן, שחורגת מגדריה של פסקת ההגבלה". דהיינו, בהימ"ש העליון קבע כלל יציר הפסיקה אשר מאפשר לבתי המשפט לפסול ראיה שאין מחלוקת על נכונותה, אם היא היא הושגה שלא כדין וקבלתה תפגע משמעותית בזכויות הנאשם. זאת, שעה שעד לפסיקה זו דוקטרינת פרצי העץ המורעל לא נקלטה בכלל במשפט הישראלי אשר באופן מסורתי ביכר את חקר האמת על הצדק הפרוצדוראלי.

בהמשך לכך, בפרשת קניר (2009) ביטה ביהמ"ש דווקא את דעתו של הכותב, לפיה יש להיזהר מהפיכת שיח שכויות הנאשם לעיוות הדיון הפלילי והחמצת מטרתו העיקרית חקר האמת וקביעת אשמה או חפות בהתאם. ביהמ"ש קבע כי "הליך זה אינו תחרות או מאבק בין תובע לנאשם, אשר כל סטייה מכללי התחרות או המאבק יש בה כדי להכריז על המנצח…יש ועמידה פורמאלית על סדר הכללים בעניין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין…בנסיבות אלה יש לשאוף לכך, כי הכללים עצמם ייתנו לבית המשפט סמכות ושיקול-דעת לעשות צדק. ניסיון החיים, אשר גיבש את כללי הדיון, קבע איזון עדין בין צורכי הנאשם מזה לבין צורכי החברה מזה…איזון עדין זה מתערער, כאשר כללי הדיון מופעלים, באופן שפגמים וכישלונות טכניים של התביעה או של ההגנה חורצים את גורל המשפט…החשש הוא, שהדיון הפלילי – במקום להיות מערכת מאוזנת ומבוקרת, שנועדה לחשוף את האמת – יהפוך לכר נרחב לטכסיסים והשהיות בעלי אופי פורמלי גרידא…".

ב. לדעתי מדובר בסוגיה של איזון עדין בין זכויות הנאשמים לבין אינטרס החברה לאכיפה, כאשר ישנם טעמים טובים וחשובים לכאן ולכאן. ברוח התקופה, בה כל דבר מצולם ומתועד, ניתן להבין את הצורך המתעורר להעניק הגנה חזקה יותר על זכויות נאשמים, בראי הכשלים המשטרתיים וההתעמרות המשטרתית אשר נחשפים בתקשורת וברשתות החברתיות השכם וערב. כמו כן, דוקטרינת פרי העץ המורעל אשר לה בסיס חזק מאוד במשפט האמריקאי ואף ביטוי ניכר במשפט האנגלי, קיבלה משקל נמוך אם בכלל במשפט הישראלי, וגם מבחינה זו יש חשיבות להגברת שיח הזכויות במשפט הפלילי בישראל לדעתי.

מאידך, גם לדעת הכותב בפיסקה שהובאה בשאלה ולרוח פסיקת ביהמ"ש בפרשת קניר (שהובאה לעיל) יש בהחלט מקום וראוי לתת גם לה את מקומה. שהרי, איננו רוצים שנאשמים שביצעו פשעים כנגד החברה והחוק יצליחו להימלט מאימת הדין ביתר קלות בשל הפעלה טכנית מידי של כללי הצק הפרוצדוראלי ואך בשל התנהלות "לא אופטימלית" של הגופים החוקרים.

ג. כאמור, אני מסכימה עם הביקורת מהבחינה הזו שיש להיזהר מפני העמקת שיח הזכויות על פני שיח הראיות עד כדי כך שהמטרה המרכזית של חקר האמת וקביעת אשמה במשפט הפלילי יאבדו את מרכזיותם והדיון הפליל יהפוך טכני ו"משחקי" מידי. עם זאת, לטעמי, עצם ה"תנועה" של השיח (אם הוא יהיה במידה מאוזנת) משיח של ראיות לשיח של זכויות היא דבר רצוי וראוי במשפט הפלילי בישראל.

תשובה 2

ס' 62 לחסד"פ העוסק בשיקולים בהעמדה לדין קובע את הכלל של "דיות הראיות". פס"ד המרכזי שפירש כלל זה הוא פס"ד יונה יהב במסגרתו נקבע מבחן "האפשרות הסבירה להרשעה", קרי, שיש יותר סיכוי להרשעה מאשר לזיכוי. מבחינה זו, החלטת הפרקליט להעמיד לדין את יואב על אף מסקנתו בחוו"ד לפיה סיכויי הזיכוי עולים על סיכויי ההרשעה עומדת בניגוד לכלל זה. עם זאת, הפרקליט שינה את מסקנתו לגבי סיכויי ההרשעה ע"ב תוצאות בדיקת פוליגרף שאינן ראיות כבילות, ולכן ניתן לטעון שמסקנתו לגבי הראיות גרידא, היא שסיכויי ההרשעה עולים על הזיכוי, כך שהחלטתו עומדת בתנאי ס' 62 לחסד"פ והלכת יונה יהב.

יצוין, כין בין אם החלטת הפרקליט נכונה ובין אם לאו – בפרשת קצב הבהיר ביהמ"ש העליון כי מאחר שסמכות התביעה בשאלת הגשת כתב אישום היא רחבה וכוללת שיקולים רבים ושונים – היקף הביקורת השיפוטית שניתן להפעיל על החלטות אלו הוא נמוך, כך שממילא קשה יהיה לתקוף את החלטת הפרקליט. לצד זאת, בבג"ץ גנור, ביהמ"ש הורה ליועמ"ש להגיש כתב אישום חרף החלטתו שלא לעשות כן, אך זאת רק לאחר שבג"ץ קבע כי החלטתו לקתה בחוסר סבירות קיצוני.

בהמשך החוו"ד צוין את היות עבירת השוחד "מכת מדינה" כשיקול המטה את כף ההחלטה להעמדה לדין. נראה כי מדובר בשיקול שאינו יכול לקבל משקל במסגרת השיקולים של שאלת ההעמדה לדין. שהרי, בפס"ד גנימאת נקבע ששימוש בנאשם לצורך הרתעה מפני "מכת מדינה" (החלטה על מעצר עד תום ההליכים) היא פסולה ואסורה, וזאת, לאור העובדה שטרם נקבעה אשמתו. על כן, בוודאי שלא ניתן להבנתי לקחת את הנושא של הרתעה כשיקול בשאלת העמדה לדין. מאותה סיבה, גם השיקול של חשיבות ציבורית לבירור אובייקטיבי של עובדות המקרה עומדות לטעמי בספק. אמנם, המשפט הפלילי נע במתח שבין השמירה על זכויות הנאשם לבין ההגנה על האינטרס הציבורי לאכיפה, סדר וחוק, וחלק משיקולי העמדה לדין הם כמובן גם מידת ה"עניין לציבור", אך בכל זאת נראה כי קיים קושי באמריה לפיה אחד משיקולי ההעמדה לדין היא שמדובר בדמות ציבורית.

באשר לפסקה האחרונה של חוות הדעת, בה מוסיף הפרקליט כי הגשת כתב אישום תדרבן את החשוד לחתום על הסכם טיעון ובכך יצא שכרנו – אציין כי האמירה עצמה מעוררת אי-נחת ומעלה שאלות קשות לאור העובדה שחוות הדעת מסיקה למעשה שסיכויי הזיכוי עולים על זיכויי ההרשעה. עם זאת, בפס"ד אליהו בחמוצקי נקבע כי הסדר טיעון הוא הכרח בל יגונה בשיטת משפטנו. כך, גם בעניין ע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"י הובהרו ערכם וחשיבותם של הסדרי טיעון, בשים לב שמדובר במוסד אשר יש אינטרס ציבורי בקיומו.

תשובה 3

העיכוב שביצע אורי נראה כעומד בתנאי ס' 75(א)(1) כאשר נתון שאורי ראה את גרימת החבלה. בהתאם, תפיסת היד בחוזקה הינה כדין, כאשר הוא רשאי להפעיל כוח סביר מכוח ס' 75(ג). עם זאת, ניתן להעלות ספק לגבי תנאי ס' 75 לפיו נדרש חשש שהחשוד יימלט (רונית ציינה שלא תברח) ולגבי התנאי שהכוח הסביר לא יגרום לחבלה (רונית זעקה שכואב לה). באשר לשתיקתו של אורי לבקשת ההזדהות של רונית – נראה כי הדבר נעשה כדין, כאשר בפס"ד קסאי נקבע כי אדם פרטי המבצע עיכוב לא מחוייב בקיום הנוהל ששוטר מחוייב לו.

שוטרי הסיור אשר תשאלו את רונית על ספסל פעלו מכוח ס' 67(א) לחוק המעצרים המקנה לשוטרים סמכות לעכב חשוד במקום הימצאו. בהמשך, כאשר לקחו אותה לתחנת המשטרה הם ביצעו עיכוב מכוח ס' 67(ב) כאשר ברור הוא כי מתקיים תנאי הס' לפיו קיים יסוד סביר לחשד (נבחן אובייקטיבית כאשר העדות של אורי בהחלט מספיקה), ואף נראה כי מתקיים התנאי השני שעה שרונית לא השיבה לשאלות ולכן ניתן לומר ש"לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו" (במיוחד נוכח התקהלות עוברי האורח במקום). יצוין, כי בפרשת חוטר שי נקבע לאור הסתירה בין הס' דנן לבין ס' 3 לחסד"פ (חקירת חשודים) כי ברירת המחדל היא חקירת חשוד בתחנת משטרה ומבחינה זו ניתן לטעון כי התשאול שבוצע על הספסל עומד בניגוד להלכה זו.

הבאתה של רונית לדיון בהארכת מעצרה בתום 8 שעות מרגע שהובאה למשטרה עומדת בדרישת ה-24 שעות מכוח ס' 17(ג) וס' 29. יצוין כי ס' 13 לחוק מדבר על הצגת תשתית ראייתית המקימות חשד סביר לביצוע העבירה ולא נתון שהשוטר צדקיהו הציג כל ראיות. כמו כן, טענתו של צדקיהו לעניין חזקת המסוכנת נוגעת בענייננו לעילת המעצר הקבועה בס' 13(א)(2) כאשר נראה שהעילה מתקיימת.

באשר לטענתה של רונית, כי רישומה הפליל הוא ראיה שאין אפשרות להציג בשלב זה – טעון בידה לאור ס' 15(ו) לחוק המעצרים.

הארכת המעצר ע"י ביהמ"ש ב-8 ימים עומדת בטווח הימים אותו מוסמך ביהמ"ש לפסוק (15 ימים). כמו כן, לא נתון כי ביהמ"ש ביצע דיון בחלופות מעצר כנדרש לאור עקרון שיוריות המעצר שנקבע לאחר חקיקת חוק המעצרים (ס' 13(ב)). בנוסף, נראה כי נימוק ביהמ"ש לפיו הארכת המעצר נעשתה ע"מ שניתן יהיה לחקור ארוכות בתחנה מתייחס לס' 13(א)(3) העוסק בצורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימים אל במעצר, כאשר במקרה כזה על ביהמ"ש לכלול בהחלטתו נימוקים מיוחדים שיירשמו וחסרים בענייננו, וכן, על המעצר בגין עילה זו להיות עד 5 ימים, כאשר רק אם שוכנע ביהמ"ש שלא ניתן לקיים זאת בתוך 5 ימים – הוא רשאי לצוות על מעצר של עד 15 ימים. על כן, ובמיוחד נוכח העובדה שביהמ"ש קבע תקופת מעצר שהחורגת מהתקופה "הרגילה" בגין עילה זו – ניתן לטעון כי בהיעדר הנימוק שבהחלטתו כלוקה בחסר ואינה כדין. ואולם, בבש"פ 98/5492 ברונסון נ' מדינת ישראל נדונה הבעייתיות בכך שהנימוק יחשוף בד"כ דברים חסויים ולכן דרישת נימוק זו אוינה במיה רבה ע"י ביהמ"ש.

ב. הזכות אשר עומדת לאורי היא אינה ממש זכות שתיקה אלא הזכות להימנע מהפללה עצמית. מאחר שאורי נחקר בתור עד גרידא, חובה עליו להשיב על שאלות למעט שאלות שהתשובה עליהן עלולה להפלילו. על כן אורי פעל שלא כדין, כאשר שאלות רבות בוודאי שלא נגעו לצריכת הסמים והוא נחקר כעד לעבירת אלימות.

תשובה 4

החיפוש שנעשה ברכבה של נורית נעשה כדין בתנאי שקם לשוטרים חשד סביר (שקשה לזהות בענייננו, שהרי עבירת התנועה לא מקימה מאליה חשד להחזקת סמים), וכן, אם החיפוש נעשה בהסכמתה של נורית כאשר בענייני נתון שהשוטרים "הורו" לה לצאת וחפשו עניין אשר מעלה את שאלת הסמכתה של נורית בספק, ומאידך, לא נתון כי נורית סירבה באופן אקטיבי לחיפוש.

באשר לחיפוש בקרוואן של נורית – ראשית, הכלל העקרוני הוא שחיפוש כזה ללא צו מותנה בהסכמת המחזיק (נורית). עם זאת, ס' 25(1) לפסד"פ מקנה לשוטרים סמכות לחפש לאור מציאת הסמים ברכב המקימה בוודאי יסוד להניח שמתבצע גם בקרוואן פשע (החזקת סמים). יצוין כי סמכות זו מוגבלת עקרונית לחשד על עבירות מסוג פשע, אך לגבי סמים מסוכנים הסמכות מורחבת גם לעבירות מסוג עוון שלאור כמות הסמים שנתפשו נראה כמתקיים. כמו כן, יצוין כי לא נתון שנכחו 2 עדים בחיפוש כנדרש בס' 26(א) לפסד"פ, כאשר השוטרים יטענו כי לא ניתן היה בנסיבות המקרה ודחיפותו להיא עדים ולכן החיפוש היה כדין מבחינה זו לפי ס' 26(א)(1).